המח הוא ככל הנראה הדבר המורכב ביותר שאנו עומדים מולו בניסיון להבינו. המח האנושי הוא איבר לא מושך למראה, מעין כדור בשר מקומט החי לו הרחק מכל שאר הגוף בתוך כלוב של עצם בתוך הראש שלנו. מוחו של אדם נורמלי גודלו כמלון ונראה כמו אגוז מלך גדול.
חלקו העליון של המח מחולק לשני חצאים שנקראים המיספרות. נהוג לחלק כל המיספרה ל-4 אזורים שונים שנקראים אונות: קודקודית, מצחית, עורפית ורקתית. בין ההמיספרות מחבר צרור של נוירונים המאפשר מעבר של תקשורת מצד ימין של המח אל צד שמאל ולהיפך.
בחלקו האחורי והתחתון של המח יש אזור קטן יותר, דומה לכרובית, ששמו המח הקטן. המח קטן שוכן ליד גזע המח, שמחתבר אל עמוד השדרה.
איך קורה שכדור בשר גודל של מלון יכול לצייר טכנולוגיות כל כך מתקדמות, חלליות, לייצר תובנות של איינשטיין או ניוטון?
בשביל להבין כיצד המח פועל, אין ברירה אלא לצלול לרמה המיקרוסקופית ולהתבונן במיליארדי תאי העצב הזעירים המרכיבים את המח.
את המח מרכיבים מיליארדי תאים הנקראים נוירונים והם מתקשרים אחד עם השני על ידי העברה של כימיקלים מיוחדים (נוירוטרנסמיטרים), היוצאים מנוירון אחד ונקלטים בנוירון השני. עוצמת התקשורת בין הנוירונים עומדת בבסיס היכולת שלנו לזכור, ללמוד, לחשוב ולפתור בעיות.
כל אחד מהנוירונים נראה כמו עץ צעיר. כאשר אתה קולט מידע מהסביבה, הנוירונים משנים את צורתם, מסתעפים, גדלים, ויוצרים קשרים אחד עם השני. בדומה למערכת חוטי חשמל, כל אחד מהנוירונים יכול ליצור עשרות אלפי קשרים עם נוירונים אחרים. חוקרי מח מכנים את רשתות הקשרים שנוצרות במח ״רשתות עצבית״ (Neural pathways).
המאפיין החשוב של הרשתות העצביות הוא שהן דינמניות. כלומר, הנוירונים המרכיבים את הרשתות העצבניות שלנו, יוצרים כל הזמן קשרים חדשים, מחזקים ומחלישים קשרים קיימים. העובדה הזו חשובה מאוד כדי להבין כיצד המח לומד. ברמה המוחית, למידה מתבטאת בשינויים עוצמת הקשרים בין הנוירונים. באופן הזה, המח עובר תהליכי עיצוב ושינוי מתמידים. בניגוד למה שחשבו בעבר, הרשת המוחית אינה נבנית רק בילדות, והמח אינו מתקבע בצורתו הסופית בגיל צעיר. כלומר, זה נכון שבגיל צעיר הרשת גמישה יותר ונבנית בקצב מהיר יותר, איך השינויים האלה ממשיכים ומתרחשים לאורך כל החיים.
למעשה, בכל פעם שאנחנו לומדים משהו חדש המח שלנו פיזית משתנה.
בכל פעם שאנו זוכרים משהו, המח שלנו פיסית משתנה.
אפילו בזמן קריאת שורות אלה המח שלך גדל ויוצר קשרים חדשים שלא היו לפני כן.
מרגש לא?
במילים אחרות, המח שלנו הוא פלסטי! כלומר הוא ניתן לעיצוב ולשינוי. וכיוון שכך, אפשר להשפיע עליו ולשנות אותו לטובה (או לרעה) גם בגיל מבוגר.
הנוירופלסטיקה של ההרגלים והמחשבות
המחקר בתחום מראה, שכל פעילות המתקיימת לאורך זמן, משנה את מוחנו ואת מכלול מחשבותנו גם יחד. למעשה, כל מחשבה שאנו חושבים מחוללת שינוי פיזי ברמה המיקרוספוקית במח: עם כל חזרה על מחשבה, בין אם היא חיובית או שלילית, אנו מחזקים נתיב עצבי מסויים. כמו כן, עם כל מחשבה חדשה שאנו חושבים, אנו מתחילים ליצור מסלולים עצביים חדשים. במידה ושינויים קטנים אלה יחזרו מספיק פעמים, הם יהפכו אוטומטים וישנו את האופן שבו המח עובד, כלומר, את האופן בו נראה את העולם.
אנחנו הופכים, הלכה למעשה, למחשבותנו.
איך זה קורה? (הביולוגיה של הלמידה)
כבר בשנת 1949 גרס דונלד הב שכאשר שני נוירונים פועלים בו זמנית שוב ושוב, מתרחשים בהם שינויים כימיים שגורמים להם להתקשר בחיבור חזק יותר. ניסוח תמציתי וקולע לתפיסתו של הב: נוירונים שפועלים יחד מתחברים יחד. חשוב להדגיש שמה שקושר בין הנוירונים הוא הפעילות שלהם ביחד בזמן, פרויד קרא לתופעה: ״חוק החיבור שנובע מבו זמניות״.
בשביל להדגים זאת חשוב על התהליך הנפלא שאתם מבצעים בדיוק ברגע זה: קריאה.
כשילד קטן רואה לראשונה את הסימן הגרפי א׳, ההורים או המורים שלו משמיעים לו בו זמנית גם את הצליל המתאים ״אה״. באותו הרגע שתי קבוצות שונות של נוירונים נדלקות במח- אחת באזור החזותי (הראייה) ואחת באזור האודיטורי (שמיעה)- והן מתחילות להתחבר. (זוכר? נוירונים שפועלים יחד מתחברים יחד).
בהתחלה, קבוצות הנוירונים האלה קשורות זו לזו בקשרים רופפים בלבד. המח ״אינו יודע״ עדיין שהשרבוט א׳ קשור לצליל מסויים. לכן, בשלב זה אם נשאל את הילד מה זה א׳, הוא אולי יזהה את הסימן הגרפי, אבל לא יצליח לקשר אותו לצליל הנכון. עם זאת, בכל פעם שמוריו או הוריו של הילד יראו לו את הסימן א׳ ובו זמנית וישמיעו לו את הצליל המתאים, החיבור בין האזורים יתחזק.
כאשר החיבור יתייצב ויתגבש, נוכל לומר שנעשתה למידה.
ועכשיו, בכל פעם שהילד יראה את הסימן א, המח שלו יעשה את החיבור עם הצליל ״אה״. חשוב להדגיש שהחיבור הז התרחש בגלל ששני הגירויים התרחשו סימולטנית, ושוב ושוב. בנוסף, חשוב לציין שאין מדובר בנוירונים בודדים, אלא ברשתות שלמות שכל אחת מהן היא חלק מהרשת המוחית הגדולה. אך העיקרון זהה.
יצירה וחיזוק של קשרים בין הנוירונים המח הם ביטוי ללמידה במובן הרחבה ביותר של המילה. למידה אינה רק זכירה של פריטי מידע מסויימים (כמו למשל מה העיר בירה של צרפת?) אלא גם מיומנויות גופנית (רכיבה על אופניים), ומיומנויות קוגניטיביות (כמו רכישת שפה). בין המיומנויות שאפשר לשפר באמצעות למידה אפשר למנות גם ויסות רגשות, יכולות חברתיות, זיכרון, עמידה מול קהל, מיומנויות קשב ועוד. במובן הרחב , למידה היא תהליך שאינו נפסק לעולם. המח ממשיך ללמוד גם בלי שאנחנו יודעים זאת- כל פגישה עם אדם חדשב או מצב חדש הם הזדמנות בשביל המח לקודד מידע חדש ודרכי תגובה חדשות.
זכור:
בכל פעם שאנחנו לומדים משהו, נוצרים קשרים חדשים בתוך הרשת המוחית, וברמה המיקרוסקופית הם מתבטאים בשינויים בקשרים בים נוירונים. ככל שעובר מידע דרך אותו מסלול עצבי שוב ושוב- הוא מתחזק, ומעבה את המספר הקשרים הסינפטיים הקשורים לאותה מיומנות, וכך קל יותר למידע לעבור בפעם הבאה. מכיוון שיצירת קשרים חדשים הוא תהליך איטי, בהתחלה הלימוד יהיה קשה, אך ככל שעובר הזמן הלימוד ניהיה קל, כיוון שמספר הקשרים במח בין התאים גדל, והמידע עובר מהר יותר. דבר זה מאפשר לאחר אימון בגיטרה לנגן בה אפילו מבלי לראות את האקורדים, או לנהוג מבלי לחשוב על איזה הילוך האוטו נמצא.
